מדע פופלרי

הייתי השבוע בהרצאה של פול חייקין. כן, כן! זה אותו פול חייקין שכתב את ספר הקאלט האהוב כל כך Principles of condensed matter physics, הספר שליווה אותנו לאורך כל השנה הראשונה של המאסטר. כשחייקין התקרב לבמה והדליק את הלפטופ (אפל, כמובן) התרגשות רבה אחזה בקהל, שעדיין כרסם את עוגיות החמאה ומיץ התפוחים שהוגשו מחוץ לאולם הכנסים בספרייה. חייקין מיודענו מנסה בימים אלה להנדס מולקולות שמשכפלות את עצמן. ולמה אני מספר לכם את זה? בגלל שהוא פתח את ההרצאה שלו כך (תרגום חופשי שלי):

כמו שאתם יודעים, יש הרבה בעיות בעולם. ממש הרבה. ויש המון מה לתקן. אז יש שתי גישות עקרוניות לבעיה הזאת: הראשונה, כמו זאת שנוקט הנשיא אובמה למשל, זה לנסות לתקן את מה שמקולקל ולפתור את הבעיות. לנו יש גישה אחרת. אנחנו מנסים להתחיל מחדש. נבנה מולקולות שישכפלו את עצמן, נחכה כמה מליוני שנה, ונקווה שיצא משהו יותר טוב…

חמישה דברים שלא חשבתי שיקרו לי

אבל הם קרו, כי זאת פריז, וכי ברגע שהתרגלת אליה, אתה שוב מוצא את עצמך רוכב על אופניים על אחד הגשרים של הסן, ומתרשם…

1. חשבתם שבמטרו קוראים רק "לה מונד" ו"לה פיגארו"? אז זהו, שלא. מסתבר שאם אתה מבלה מספיק שעות במטרו, יש סיכוי טוב שיתיישב לידך איש מבוגר, עם ספר עב כרס שמיד רואים שאת מרבית זמנו הוא מבלה בארון הספרים היהודי (הספר, וגם האיש). אותו איש מבוגר יפתח את "בבא מציעא" (עם תרגום לאנגלית) בסוגיה "גט פשוט" ויעיין בה למול עיניהם הלא-משתאות כלל של יתר הנוסעים. אולי היה שם זוג עיניים אחד משתאה בכל הקרון. שלי.

2. מודעת פרסומת ענקית במטרו של "אסף אבידן והמוג'וס". בחיי. וזה עולה כמו הופעה של פול אנקה!

3. האפס המוחלט הוגדר מחדש ויחד איתו המושגים "חם" "קר" ו"רילפיל". האפס המוחלט הוא מעתה (1-). מעל מינוס מעלה אפשר לרכוב על אופניים ברחבי העיר, לטייל ביער בולון, ואפילו לשקול לקחת את המעיל השחור הקל במקום את מעיל הפוך הירוק (סבתא, אני מקווה שאת לא קוראת את זה. אם כן, אז זה תמיד המעיל הירוק בסוף). אפשר גם לראות חבורה תמהונית עושה שיעור יוגה בפארק. ולא מפסיקה גם כשהשלג מתחיל להיערם.

4. להתלבט בין סופשבוע אצל חברים בקיימברידג' ובין ליל סדר עם משפחה של חברה באתר סקי ליד ז'נווה. נשמע שזאת התלבטות שעוברת על האירופאים מדי פעם בפעם שהם צריכים להחליט איפה לבלות את החופשה הבאה. אולי חוץ מליל הסדר.

5. התלמידים שלי הזמינו אותי לארוחת ערב בשבוע הבא. במסעדה Cocher. תודו שזה מגניב. לא עוד Bowling Alone, ואפילו משחקי המוקדמות למונדיאל לא ימנעו מאיתנו לחדש את החיים היהודיים בפריז. תשאלו את מחמד, התלמיד הכי משקיען שלי, שגם אירגן את כל העניין הזה…

Maison douce maison (תמונת השבוע # 11)

אחרי שהות מפרכת בארץ הקודש, חזרנו לשגרה. פריז, תעלות (עדיין) קפואות, מעבדה בבוקר ובירה בערב (יוחאי), לימודי עברית בערב וחיפוש מסגרת ללימודי צרפתית (שני). הכל כרגיל: צרפתים הולכים בבוקר עם בגט מתחת לשרוול, הכותרת של השבועון "פילוסופיה" (יש שבועון כזה!) היא "האם הסוציאליזם יכול להיוולד מחדש" (יש שאלה כזאת!), המכירות של אחרי-חג-המולד עדיין בעיצומן, ואפילו העובדים הבלתי חוקיים בפריז שובתים (באמת. למעשה, זה די מרשים: העובדים הזרים ארגנו שביתה כדי לעמוד על זכויותיהם ונגד גירושים שממשלת צרפת מפעילה לאחרונה. בדיוק כמו אצלנו, רק שפה יש להם מספיק חוצפה בשביל לשבות).

אז כדי לחגוג את השבת ואת החזרה הלכנו לטיול קצר ביער בולון. אחלה יער בסך הכל, חוצמזה שהיה קר מדי. האגם קפוא, אך מוכרי הערמונים פושרים. ובשגרה כמו בשגרה, מעלים תמונות השבוע לבלוג, עם מעט סיפורים.

נתחיל מזה שעקב ביקורות קשות מצד מכיר בארץ על השיער העודף שאני מגדל בצרפת, חיפשנו בדרך מספרה, ומצאנו אחת.

עוד לא החלטתי (תרגום: שני עוד לא החליטה) אם אני מסתפר, אבל אם כן זה בטוח יהיה שם. בטח יש להם פרוטקציות מטורפות.
ודבר שני, אם כי קצת באיחור, זה העוגות האלה עם הכתר הנפוצות בכל המאפיות בפריז לקראת חג המולד ועכשיו כבר אין אותן:

למה כתר? אז טוב ששאלתם. העוגה, הנקראת בפי העם galette des rois (=עוגת המלכים) היא מאכל מסורתי של חג המולד (או אם לדייק, של חג ההתגלות). על פי המסורת, נכנס ילד מתחת לשולחן בזמן חיתוך העוגה, וכל פעם שנחתכת חתיכה חדשה הפעוט מצביע לכיוון אקראי, וכך נבחר מי יקבל את חתיכת העוגה. ולמה צריך להגריל? כי בתוך העוגה מוחבא פסלון קטן של מלך (או סתם גולה מזכוכית) כדי לכבד את המלכים שבאו להגיד ליוסף שאשתו בגדה בו עם בורא עולם. מי שגילה שהמלך אצלו מקבל כתר מטופש שאיתו הוא הולך כל היום במקרה הטוב, והולך לרופא שיניים כדי לעשות כתר במקרה הרע. לדוגמא, אצלנו זה נפל על היום של ההרצאות סיום של הפרוייקט, אז אחד מהסטודנטים באמת נתן הרצאה שלמה עם כתר מטופש, ולאף אחד זה לא נראה מוזר.

אייטם חדשותי (תמונת השבוע #9)

קראתי בעיתון שאתמול, בפעם הראשונה מזה ארבע שנים, עיריית פריז השתמשה באונייה שוברת הקרח שלה כדי לשבור את הקרח בתעלות שקפאו. מה אתם כל כך מופתעים? לכל עירייה שמכבדת את עצמה יש אנייה שוברת קרח. מקורות יודעי דבר מסרו לי שבנהריה יש חסקה שוברת קרח בשביל הגעתון.

אחת התעלות המדוברות היא תעלת סאן מרטאן הממוקמת כמאה מטר ממשכננו הקט. מזל שהספקנו ללכת לצלם לפני ששוברות הקרח הגיעו.

מסתבר שהסיבה ששוברים את הקרח היא גם כדי לאפשר לאניות לעבור, אבל בעיקר כדי למנוע ממפגרים לנסות ללכת על הקרח א-לה ג'יזוס קרייסט בחורף. ליתר בטחון, גם שמו שלט:

בעיגול: "הדיג אסור" בריבוע:"אסור ללכת על הקרח"
(ניתן לראות ציפורים שעוברות על שני החוקים)

יהדות – דת או לאום? (פוסט יבשושי בנושא החברה הצרפתית)

מעשה שהיה כך היה: בשגרה כמו בשגרה ^[1] , הולכים עם החבר'ה מהמעבדה לאכול צהריים בקנטינה ומתווכחים על שטויות. אז התווכחנו על פרסי נובל, ואני טענתי שבישראל יש את ריכוז פרסי נובל לנפש הגבוה בעולם. מוכתר מיד קפץ ואמר שבהולנד. התערבנו על בירה. מפה לשם ומשם לפה מצאנו עצמנו שקועים עמוק ברשימת זוכי הנובל ^[2] . תוך כדי רפרוף ברשימה, מוכתר ניסה למצוא ערבים. אז יש אחד מאזרבייג'אן (לב לנדאו, פיזיקה. יהודי), יש נג'יב מחפוז, יש מוחמד יונס, יאסר עראפת, אנואר סאדאת. ועוד כמה. לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל הכבוד הלאומי שלו הזדקף במיוחד לאור שני הזוכים מאלג'יר המעתירה: קלוד כהן טאנוג'י, ואלבר קאמי. על קאמי אין צורך להרחיב, חוצמזה שבימים אלה דיוקנו מתנוסס ברוב הוד על כל דוכן עיתונים בפריז לרגל 50 שנה למותו. וקלוד כהן טנוג'י – פיזיקאי עטור שבחים ^[3] ששמו האמצעי לא מותיר מקום לספק לגבי איך הוא אוהב את הגפילטע. ישר תקפתי את ההישג האלג'יראי:
-"ההורים של קאמי היגרו מצרפת ^[4] , וכהן טאנוג'י יהודי!".
-"יהדות זה לא לאום!"
-"יהדות זה גם לאום וגם דת!"

ואז נפתחו שערי השמיים.

מסתבר שבצרפת, הויכוח הזה משמעותי כמעט כמו שהוא משמעותי בארץ. למעשה, לטעון שיהדות היא לאום זה כמעט כפירה בעיקרי האמונה של הצרפתים, גובל בגזענות ממש. מוכתר ואלזה הגיבו מיד ואמרו שזה לא יפה להגיד את זה פה, ושמנסים מאוד להפריד בין שני הדברים, ולא לערבב (מה שנקרא בצרפתית amalgam).

הסבר: בצרפת המדינה היא הכל, ואין בלתה. וכמו שאמר טאיטו, היא אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה. בצרפת, אזרחים צרפתים הם קודם כל צרפתים, וזה כל מה שהם. לאחר שהתאזרחת, למדינה או לאף אחד אחר אסור מבחינה חוקית לשאול אותך מהו מוצאך או מהי אמונתך הדתית. הצרפתים, בעיני עצמם, הם גוש אחיד וחסר גוונים. למעשה, הם נלחמו לא מעט כדי להגיע למצב הזה, ומספר לא מבוטל של אנשים מאלצו להפרד מראשיהם בטרם עת בדרך. כיום צרפת היא אחת המדינות הריכוזיות ביותר בעולם המערבי. המדינה דוחקת את רגליה של כל התארגנות שחותרת תחת האחדות הלאומית, כולל הכנסיה.

עד לפני פחות ממאה שנה רבים מתושבי צרפת דיברו צרפתית רק כשפה שנייה: באלזס דיברו אלזסיאנית, בברטאן דיברו ברטונית, בפרובנס דיברו אוקסיטנית (או פרובנסאלית), ובגבול ספרד קטלונית. השפות האלה הולכות ונעלמות. אפילו תושבי מרטיניק וגוואדלופ בים הקריבי, שהיו קולוניות צרפתיות והחליטו במשאל עם להיות חלק מצרפת, הם חלק מהעם הצרפתי. ממשלת צרפת מזרימה לשם סכומי כסף נכבדים כל שנה כדי לטפל בבעיות האבטלה שם, והם שולחים נציגים לאסיפה הלאומית בפריז.

והעניין הזה רק מחריף אל מול סוגיית ה"זהות הלאומית" שסרקוזי מנסה לקדם לאחרונה אל מול גל ההגירה מאפריקה, ממגרב, ומהמזרח הרחוק. סרקוזי שואל בקול רם ובעמוד הראשי:"מיהו צרפתי? מה זה להיות צרפתי היום?". אין יום שבו העיתונים לא עוסקים בסוגיית השתלבות המהגרים בחברה, ובשאלה מיהו צרפתי ומה הוא צריך להיות. מזכיר לכם משהו? לאור כל זה, להגיד שיהדות היא לאום זה כמעט בגידה במולדת. תיוג היהדות כלאום מדירה את היהודים ומונעת מהיהודים להטמע בחברה הצרפתית, והטמעות זו היא האופציה היחידה שיש פה. הם המציאו את כור ההיתוך. אני בספק אם רבים מיהודי צרפת יגידו שהם שייכים לעם היהודי יותר משהם שייכים לעם הצרפתי, אם בכלל.

ולסיכום, אחרי דיון עז בנושא ההבדל בין העם היהודי לעם הערבי, הוסכם שיש ערבים נוצרים, ויש ערבים מוסלמים, ויש יהודים אשכנזים וספרדים, ויש יהודים צרפתים ויהודים ישראלים, אבל מוכתר לא הסכים לקבל שיש ערבים יהודים, או יהודים ערבים (וחזרנו לכהן טנוג'י).

ונסיים בתקציר השיחה שניהלנו בדרך לאוכל: דיברנו על כסף, ומוכתר אמר (בצחוק כמובן) שהוא שוקל לעבוד בלילה בתור מאבטח בשביל השלמת הכנסה.
-"אז יש לך מזל שאתה פה ולא בישראל"
-"למה?"
-"כי בישראל בחיים לא היו לוקחים אלג'יראי להיות מאבטח"
-"למה?"
-"כי הם ערבים."
-"אהה…שכחתי. זה הם ששמים את הפצצות…."

 

---

[1] נגמרו המבחנים. היו לי חמישה (!) בשבוע שעבר. את סוף השבוע העברתי עם כמיות אלכוהול גבוהות מהרגיל בדם.

[2] אכן בישראל יש יותר פרסי נובל לאדם מאשר בהולנד אבל בבריטניה יש אפילו יותר. וחוצמזה הוא הפסיד בירה אחרת לחאוייר כי הוא חשב שואן-דר-ואלס לא זכה בנובל. זכה גם זכה.

[3] שכל בוגר תואר ראשון לפיזיקה מכיר בגלל הספר הכל כך בלתי מובן שלו על תורת הקוונטים, שמצטיין בצרפתיות יתרה. חי ובועט ופרופסור באוניברסיטה שלי.

[4] אמא של קאמי דווקא ספרדיה.

 

תמונת השבוע – סופה של מלחמת מאה השנים

אז נכון שכבר עברו איזה שבועיים מאז, אבל תמונה טובה שווה סיפור. בחג המולד לא הגיע אלינו Père noël, שכנראה פוסח על בתים שאין בהם עץ אשוח, אבל ביקרה פה דנה שגם היא הגיעה מהצפון הרחוק, כלומר מלונדון. לי זה איפשר לשלוח אותה עם הפיסיקאי למוזיאון המדע ולהתחמק מהביקור בו פעם נוספת.

עוד קודם לכן, לקחנו את דנה למונמרטר, וכמו שקורה לפעמים בדיוק כשלא מצפים לזה, גילינו קיר חדש. כלומר, הוא לא חדש, אבל הוא חדש בשבילנו (דרך אגב, לצרפתים יש שתי מילים שונות ל"חדש" בדיוק בשביל זה). דנה ויוחאי דיגמנו Amitiè למופת, והתוצאה לפניכם.

הזריחה בפריז

מה עוד לא נאמר על הזריחה בפריז?

סיומו הכחול של הלילה, הגווע בזהב וכתם מול היום שנושם את נשימותיו האדומות הראשונות. קרניים מופזות מרקדות על השאנז אליזה, מרכז פומפידו מפהק לקראת יום רענן, והנוטר-דאם רוטנת באישוני השיש שלה ורואה איך עוד שחר מצטרף לאלפים כמותו שראתה כבר. קבצני הרחוב מתמתחים מתחת לקרטוניהם, אנשי העסקים מתהפכים מתחת למצעי הסאטן המוזהבים ומקבלים את קרואסון הבוקר, בעוד שבגלארי לפייט מתחילה מכירת סוף העונה של סריגי החורף, ערפל סמיך נח על ארמון האליזה, ועשן הגלואז הקריר מתאבך במתיקות על שפתיה המלאות של חתיכה מקרית (מי שזה לא מצלצל לו מוכר, שיתבייש).

אז אני אגיד לכם מה עוד לא נאמר עליה: זה קורה ברבע לתשע בבוקר. כאילו, מה הם חושבים לעצמם? גם כשקמים מאוחר, בשמונה ורבע נגיד, ויוצאים מהבית למטרו בשמונה וחצי, עדיין חשוך וקר. וכל כך קשה לשכנע את עצמך שהיום התחיל כשאתה מתעורר והחלון אומר לך שעוד לא חמש בבוקר, בעוד שהשעון המעורר כבר צלצל בפעם החמישית. אתה מתחיל את היום בחושך ובקור, ולא יכול להשתחרר מהתחושה שעוד מעט המפקד הסמל יבוא ויגיד לך להגיע עם האפוד לחי"ת כי יוצאים לפשיטה על הלשבי"ה. אני יודע שקשה לעורר רחמים כשגרים בפריז, אבל רק שתדעו שלא הכל פה זה גבינות ויין.

אגב יין, אתמול חגגנו את תחילת השנה יחד עם מליוני צרפתים אחרים בכיכר הבסטיליה. הרחובות היו מפוצצים בקבוצות צעירים שיכורים שצעקו שנה טובה לכל מי שהם רואים, מוכרי בלונים ופרחים, והמון אווירה טובה. מהרבה חלונות בדרך בקע קול מוזיקה רועשת, כי נהוג לעשות מסיבות בית פרועות. דבר מוזר נוסף זה שברבים מבתי העסק עושים ארוחה חגיגית (le Réveillon) עם כל העובדים, כך שאתה יכול ללכת ליד סוכנות ביטוח, לדוגמא, ולראות את כל העובדים ישובים סביב שולחן עם ילדיהם ומחכים לשעת חצות. רבים מהאנשים גם מתחפשים כדי לציין משהו שקשור למרדכי היהודי אבל אף פעם לא הבנתי באמת איך זה קשור, וגם אני נהגתי כאחד האדם, ועטיתי לראשי קוקיות.

תרבחו ותסעדו, מרי קריסמס!

כאמור, הוזמנו לארוחת ערב לציון 2009 שנה להולדת ישו משיחנו גואלנו צור חבלנו. זה אולי נשמע סטנדרטי למי שגר פעם בחו"ל, אבל מה שלא סטנדרטי כלל זה המזמין: מוכתר אדדא-ביידה, הבוס שלי. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא סטנדרטי. ובנוסף, כפי ששמו מסגיר, הוא לא ממש נהג לחגוג את חג המולד בילדותו באלג'יר. לכן, לא היה עץ אשוח ולא חילקו מתנות בגרביים אדומות, אבל בכל זאת היה מעולה.

(רגרסיה: למעשה, שני המנהלים של המעבדה שלי, מוכתר וארצקי, הם אלג'יראים שנולדו באלג'יר והיגרו לצרפת. הרבה אנשים אוהבים להשוות את הכיבוש\שחרור הישראלי בשטחים לכיבוש\סיפוח הצרפתי באלג'יר, במיוחד לאור ההתנתקות. ההשוואה אכן במקומה בחלק המובנים, ובחלק לא. זהו בדיוק אחד החלקים שלא – כמה פרופסורים פלסטינים יש לנו?)

היו שם מוכתר וארצקי, עוד פרופסור נוסף (גם כן אלג'יראי), עבדכם הנאמן ושתי הנשים לקישוט: שני(קי) וקנזה, אשתו של מוכתר. שישה מהגרים בארוחת ערב, קריסמס, בפרבר שמכל בחינה רלבנטית ניתן לקרוא לו הוד השרון של פריז. או מבשרת ציון. האוכל היה ואריאצות מרוקאיות על הנושא של פירות ים. מסתבר שזו המסורת הצרפתית בקריסמס, והיו שם פירות ים בכמות שלא הייתה מביישת אף ים, ואלכוהול בכמות שלא השאירה מקום לספק אם מישהו מבאי השולחן דבק בהלכה המוסלמית. בנוסף, היו הבלחות של באבא גאנוש, ותבשיל עגבניות ופלפלים שכל בר דעת היה מכנה אותו מטבוחה, אך קנזה התעקשה לקרוא לו דווקא צ'קצ'וקה (כן!! עם צ'ופצ'יק אחרי הצ'דיק!). מחאותינו התקיפות על העדר ביצים הגוררת נשיאת שם התבשיל לשווא נתקלו באי הבנה הגובלת בתמיהה ובבוז. (בהקשר זה ראוי להוסיף שבכל רחוב בפריז יש ערבי שמוכר שווארמה מתחת לשלט שכתוב עליו בגדול kebab).

השיחה נסבה על מגוון רחב של נושאים: משביתת הרכבות בפריז (נושא מרתק שראוי לפוסט מיוחד, באמת), דרך אי יציבות קלווין הלמהולץ (נושא מרתק שראוי לפוסט מיוחד, לא באמת), או אטימולוגיה של מילים שהם אותו דבר בעברית וערבית (בקשר לרכבות, לדוגמא עלתה המילה quai ששני לא הכירה והייתי צריך לתרגם לעברית: רציף. מיד כל השאר אמרו: אהה, רסיף (יש להגות במבטא של ההוא שמוכר בייגלה בכיכר של הסטף)), ועד לנושא החשוב ביותר: ניסיונות נואשים מצד הסגל הבכיר לשכנע את שני להשאר עוד זמן בפריז (דו יו נו זט זר אר וורי גוד פרוגראמס פור מאסטר אין אינגליש היר?).

אחרי שלושה בקבוקי יין, חצי בקבוק וויסקי, חצי בקבוק טקילה, להקת בייבי שרימפס ואפילו הקרנת שקופיות של הטיול מצ'ילה, חזרנו הביתה שמחים ושיכורים (סירבנו בתוקף להצעה של מוכתר להשאר לישון) אחרי הקריסמס הטוב ביותר שהיה לנו מעודנו. בדרך שני כמעט פיצלחה את הראש שלה ברכבת, אבל זה כבר סיפור אחר.

אי יציבות קלווין הלמהולץ בענן מעל אוסטרליה. מקור: ויקיפדה.

ווי מאדאם, נו מאדאם, קסם זר בנאדם

יש לי וידוי. כשהייתי קטנה לא אהבתי לבקר במוזיאונים, בפרט לא במוזיאונים של אומנות. הם תמיד היו גדולים מדיי, ועם מסדרונות ארוכים מדיי, ועם פחות מדיי מקומות לשבת. הכיתוב לרוב היה בלועזית מדי (גם כשזה היה בעברית, היו שם המון מילים זרות), ולא יכולתי להבין בשום אופן למה קשקושים מסוימים (כמו ציור של פרצוף בשלוש משיכות מכחול של פיקאסו שהיה תלוי אצלנו בסלון) זוכים ליותר הערכה מאשר הקישקושים שאני מציירת.
אבל נדמה לי שמשהו ממש טוב קורה בתחום הזה בשנים האחרונות. המוזיאונים כאילו גילו שלקהל הרחב יש מעט מדי סבלנות, והרבה יותר מדיי אלנטרנטיבות, בטח כשמדובר באמסטרדם. שלושת המוזיאונים שביקרנו בהם באמסטרדם התגלו כמעניינים במיוחד. אפילו יוחאי יסכים. במוזיאון של ואן גוך מוצגת עכשיו תערוכת ציורים שלו שמלווה בכיתובים מתוך מאות המכתבים שהוא כתב בחייו. הסתובבנו בתערוכה עם מדריך אודיו עם מסך מגע שיצר מעין "פסקול" לטיול שלנו במוזיאון. במוזיאון של רמברנדט הצטרפנו להדגמה חיה (בצרפתית!) של הדפס, ואפילו התנדבתי (אחרי שכל האירופאים הפחדנים לא הואילו לעשות את זה בעצמם) לגולל את המכבש שמשקיע את הנייר בלוח המתכת. מסתבר שרמברנדט הוא בין האומנים היחידים בתקופה שלו שיצר ליטוגרפיות לבד, בלי להשאיר לתלמידים שלו את כל העבודה השחורה (הידיים בסוף באמת מלאות דיו). בסוף הסיור (שמתקיים כולו בבית הישן שבו הוא התגורר), ראינו מין סרט מוזר על מחקר עכשווי של הליטוגרפיות של רמברנדט, שטוען שהם כולם יועדו להיות הפוכות (כמו במקור, בלוח המתכת עצמו), משהו שקשור לשמאל ולימין ולכיוון הקריאה של האירופאים. מסתבר שמחקר האומנות היום הוא לא פחות יצירתי מאשר האומנות עצמה.

"הפלולה של רמברנדט הייתה במקור בצד שמאל, כמו אצל אהוד ברק, ולא כפי שמשתקף בהדפסים"

המוזיאון האחרון שביקרנו בו, הוא המוזיאון של התפוצה היהודית בהולנד. למרבה ההפתעה אפילו הוא היה ממש מעניין. ראינו סרט דוקמנטרי מראשית המאה ה-20 שמתעד את כניסת השבת באמםטרדם ורווי בדימויים שנראו לנו משום מה מאוד מודרניים: כולם מפסיקים את העבודה בדיוק כשהשעון מצביע על השעה המתאימה ומסירים מעליהם את בגדי העבודה ואת אבק היום-יום, ויש אפילו צילומים של קבלת שבת מתוך בית הכנסת.

בקיצור, זה היה חלק מאוד נחמד מהטיול. שלא לדבר על זה שמאוד שמחנו על כל הזדמנות לחמוק פנימה מהרחובות המושלגים ליעד מחומם. ולמרות זאת, אולי בזכות הפרסום השלילי, מצאנו את עצמנו מצטרפים לסיור של "החברה להגנת הטבע" ההולנדית, ברובע החלונות האדומים. נפגשנו בשבע בערב בתחנה המרכזית של אמסטרדם, עם חבורה של תיירים אחרים, ומדריך אירי אחד. הסתובבנו ברובע היחידי בעולם כנראה, שבו תוכלו למצוא שלטים של "אין כניסה לילדים" בכניסה לרחובות מסוימים, וגם תוכלו לראות שוטרים מסתובבים בראש מורם לצדן של נערות ליווי משועממות (ואפילו מעירים למדריך שלנו על הרעש שהוא עושה). התהלכנו בין מועדוני גייז מפוקפקים (בלי חלונות בכלל) לאולמות ריקוד מפוקפקים לא פחות, ואפילו פגשנו גן ילדים אחד. ממש באמצע הרובע. נראה אתכם שולחים את הילדים שלכם לשם, ליברלים יקרים..
הליגליזציה של העניין הזה די מפתיעה ומרתיעה. לא משנה כמה פעמים המדריך שלנו חזר וציין את היתרון שהיא נותנת לנערות הללו (הן פרילנסריות, הן מוגנות, מקבלות תנאים סוציאליים…), זה עדיין מאוד מקומם שמדינה משתפת פעולה עם מפעל כזה. המדריך שלנו טען פשוט שבכל עיר אחרת החטא הזה קיים למרות האיסורים החוקיים, ורק נוסף על זה הפשע של ההעלמת העין הציבורית, והנטישה של המגזר הזה לטובת עסקני העולם התחתון.

"אתה זה"

וחוצמזה, אכלנו המון פרופיטייס, שהן לביבות רחוב כאלה שמאוד מזכירות את האלדושקי שסבתא שלי מכינה. והרינג. ושוק הפרחים. ומסעדה אינדונזית. ובסה"כ אין תלונות. לא לי לפחות. יוחאי תמיד מתלונן על הרכבת.

"איזה נעל"

"הוא באמת די גבוה" (ההולנדים מבחינים ביוחאי)

דיווחים מאמסטרדם (או: דיווחים מבריסל)

בריסל. מה יש לעיר הזאת, שכל פעם שאני מגיע לשם קורה איזה תאקל ביורוקרטי ביני ובין העם הצרפתי?

עקרונית, הייתי מדווח לכם על הרפתקאותינו באמסטרדם. אבל היות וכולם היו כבר באמסטרדם, ואלה שלא היו שמעו מספיק סיפורים, אני אצמצם למינימום: ואן גוך, המון הרינג טרי עם בצל קצוץ, פנקייקים כאלה קטנים שמכינים במחבת מיוחדת, רמברנדט, חלונות אדומים, אנה פרנק, והמון שלג מעורבב בבוץ שמסתובב ברחובות ומרטיב את הגרביים. ובירה.

שני אמרה שהיא תכתוב על זה אחר כך. אני אספר על הרכבות. אחח, הרכבות של אירופה.

היות וקנינו את הכרטיסים הזולים ביותר שיש (25 יורו לכיוון) הרכבת שלנו יצאה, או ליתר דיוק הייתה מתוכננת לצאת, בשש וחצי בבוקר. כשהגענו בשש וקצת, ראינו מאות אנשים מסתובבים ברציף ולא יודעים לאן ללכת. רק בשש עשרים וחמש נזכרו הגויים ימ"ש לפרסם על הלוח האלקטרוני את הרציף שאליו אמורים ללכת, מה שהשאיר חמש דקות להעלות כאלף איש על רכבת אחת. המגבלה לא הייתה מאוד נוקשה, כיוון שהרכבת לא טרחה לזוז ממקומה עד שבע, כשאמרו ברמקול בארבע שפות שיש בעייה עם הרכבת שלפנינו אז מחכים ששהמסילה תתפנה. אחרי רבע שעה אמרו שיש בעייה עם הרכבת שלנו. מי שישב לידנו אמר שכשהם מחליפים את הסיבה זה אף פעם לא סימן טוב. אמר וצדק. אחרי עוד עשרים דקות אמרו לנו שהרכבת מושבתת ושנקח את הרכבת הבאה שיוצאת עוד שעתיים. בשלב הזה ראוי להזכיר שכל הכרטיסים לרכבת הבאה נמכרו, ולכן על הרכבת הבאה היו אנשים שמספיקים לשתי רכבות. מה שגרם לה, כמובן, להתקע בין בריסל לרוטרדאם. אחרי רבע שעה שעמדנו בלי לזוז אמרו ברמקול שמחכים לנהג (!!). לא ברור לאן הנהג הלך או איך הוא עשה את זה כיוון שהרכבת עמדה סתם על גשר באמצע שומקום. נפלאות דרכי הנהג. הנה תמונה שלי במהלך הנסיעה.

אחרי שש וחצי שעות ברכבת הגענו לאמסטרדם. כאמור: אנה פרנק, הרינג, וכו'.

בדרך חזרה היה אפילו יותר גרוע. בבריסל עמדנו חצי שעה, ואז הרכבת נסעה במשך שתי דקות רצופות, רק כדי להתקע בשומקום שוב למשך חצי שעה. ואז אמרו ברמקול שחוזרים לבריסל. כשחזרנו לבריסל עמדו שם עוד שתי רכבות שמיועדות לפריז, כולן עומדות בלי נוע, אף אחד לא יודע מה לעשות. כאוס טוטאלי. מיד ירדתי לרחרח מה קורה, וגיליתי שיש שמועות שהרכבת האמצעית עומדת לנסוע. לקחתי את זוגתי שתחייה, ועוד שני שותפי סוד שמצאנו בקרון, ועברנו רכבת. היא הייתה מלאה עד אפס מקום. אחרי התלבטות קלה החלטנו שאולי דווקא דיברו על הרכבת השלישית ועברנו אליה, רק כדי לראות את השנייה מפליגה לדרכה ברוב חן והוד. החלפנו עוד פעמיים, ובסוף יצאנו לדרכנו. מרוב הבלאגן, לאף אחד לא היה אכפת איפה אתה יושב, אז השתחלנו למחלקה ראשונה. ברמקול הבטיחו שהם מאוד מתנצלים על העיכוב והבטיחו לנו שכפיצוי תוגש ארוחת ערב במהלך הנסיעה, וגם שכשנגיע לפריז ישלמו לנו על מונית לאן שנרצה. הבעייה היא שאנחנו לא צריכים מונית כי אנחנו גרים ליד הרכבת וגם שמחלקה ראשונה כבר קיבלו אוכל ממילא כי הם מחלקה ראשונה אז יצא שלא קיבלנו לא מונית ולא אוכל. ואיבדנו את הפלאפון באחת הרכבות.

אבל ההרינג! אחח, איזה הרינג. באמת היה כיף.

הבהרה: תגובות המכילות התייחסות לסבלם של יהודים בתקופות אחרות ברכבות באירופה תמחקנה מיד.