אורחים בבלוג: עדי בורטמן

אפילוג

עדי נפרדת מפריז. רק טיפה לפני שגם אנחנו נצטרך. לומדת פה מוזיקה בסורבון, ואף פעם לא מוותרת ליוחאי על "מי האיש" בשני קולות.

ביום שני 31.5, היו לי שני מבחנים אחרונים. יצאתי בשמונה בערב מהסורבון ברגל הביתה, כנראה בפעם האחרונה במתכונת הספציפית הזאת, וכך התחיל לו מסע הפרידה שלי מפריז. בכל יום מרגישה עוד קצת את הסיום המתקרב של השנה הארוכה והמורכבת הזאת, מוערכת ובכלל לא מובנת מאליה.

עוזבת את פריז… את הכבדות האינטימית העוטפת והמגוננת, מתערבלת עם תחושות בדידות וזרות, עם חרדות ופחדים מתמידים לא להבין ולא להיות מובנת. את תחושת ההישרדות היומיומית. את הגעגוע העמוק המלווה חיים בסביבה מוכרת – תחושה שתעלם באחת עם השיבה לישראל. את הדירה היפה שלי. את ההליכות האינסופיות בשבילים שהפכו להיות מוכרים ובו זמנית חדשים ומרגשים כל פעם מחדש. את האנונימיות, מקלה ומכאיבה כאחד. את ארוחות השישי עם יוחאי ושני. את החיים עם נטע. את התכתובות המרגיעות עם אריק, בירה עם עדן, וצעידות הביתה עם עדן וגורדי. את יניב ולילי ויעל. את המסדרונות האפלוליים של הסורבון, שפעם כ"כ הרשימו אותי והיום למדתי (כמעט) לתעב. את PROMOD ואת H&M הפריזאיים. את רחוב רוקט. את השוק בבסטיי. את בתי האופרה שלא הרביתי לפקוד לצערי. את הגיחות החטופות אך מאווררות לערים אירופאיות אחרות. את הביקורים בישראל ("עכשיו נוסעים הביתה הלוך-חזור"). את הנוטר דאם שמרשימה אותי בכל פעם מחדש. את הסאקרה קר והתצפית המדהימה על הצפיפות הפריזאית המיוחדת. את האירוח הבלתי פוסק, לטוב ולרע. את שפע המאפים, הטארטלטים, המקרונים והגבינות עתירות השומן, בזמינות מתמדת. את הרובע הלטיני. את בית הקפה הפריזאי שלי ברובע ה-11. את הקפה הצרפתי המזעזע. את הרביצות ברחבה של מרכז פומפידו עם גלידת Amorino. את רחוב ריבולי. את הסיין. את האייפל (תמיד נמצא איפשהו ברקע). את הרחבה של הלובר עם הפירמידה (כ"כ יפה בעיניי). את הבירוקרטיות הצרפתיות (אין דברים כאלה). את פאי הלימון המטורף במארה. את החורף האירופאי (וגם את האביב והסתיו והקיץ). את הבחורות עם חצאיות קצרצרות, גרביונים שחורים ונעלי אוקספורד. את הידיעה הברורה, בכל רגע נתון, שבחוץ יש פריז..