ואלה הם חיינו בזמן האחרון

בזמן האחרון, הביטוי "הזמן האחרון" מקבל משמעות חדשה. בירה אחרונה עם החברה מהמעבדה. מרק אחרון אצל התורכים. ערב אחרון על התעלה. הזמן האחרון בפריז. אתמול קניתי כרטיסיה למטרו בידיעה שאני לא אגמור אותה. אם מישהו צריך שני כרטיסים למטרו שיגיד.

אבל לא רק זה, יש עוד דברים שהם חיינו בזמן האחרון. למשל, שבוע וחצי בקורסיקה, האי שנקרא בפי תושביו L'Île de la beauté, אי היופי. קורסיקה, למי שלא יודע, זה אי קטן ומדהים ליד סרדיניה. האי, שגודלו לא עולה בהרבה על גודלה של נס ציונה ביום חם, מכיל שני מרכיבים גאוגרפיים מרכזיים: ים והרים. היות וההרים גבוהים, והיות והאי קטן, לא נדיר למצוא הר בגובה קילומטר וחצי במרחק חמישה קילומטר מהחוף. זה די מרשים. האי הוא חלק מצרפת לכל דבר ועניין, חוץ מהעובדה שהוא מאוכלס בקורסיקאים, שזה מין שילוב לא מעודן של איטלקים צרפתים ואפריקאים. הקורסיקאים עסוקים רוב הזמן בתיירות, או בהכנת גבינות הידועות – אפילו בצרפת – כמסריחות במיוחד, ואלפי סוגי נקניקים שנחשבים למעדן.

ים והרים וקורסיקה. להמחשה, שמנו מימין למטה סירה.

הגענו חמושים בתיקי גב מלאי כל טוב, מוכנים נפשית, גם אם לא פיזית, לטיול רגלי ארוך ומפרך. את השהות התחלנו בים, באג'אקסיו, עיר הולדתו של נפוליאון, שכל מה שיש להגיד עליה היא שהיא סוג טיפה יותר מוצלח של אילת מאילת, אבל לא בהרבה. לכן, מהר מאוד עלינו להר, לקורטה, עיר הבירה הישנה של קורסיקה שהיא גם העיר היחידה באי שיש בה אוניברסיטה (בקורסיקאית!) וגם מקום שאפשר לצאת ממנו להרבה טיולים.

גב סודי בעמק ליד קורטה.

עיקר העניין היה, כנראה, החבורה הצרפתית שפגשנו שם. שלושה צרפתים ודני אחד שהתחברנו איתם על כוס תה באתר קמפינג באמצע שומקום. לאור ההצלחה של התה, המשכנו לטייל איתם עוד סוף השבוע. וכשאני אומר "אמצע שומקום" אני באמת מתכוון למקום שהוא במרחק יום הליכה מהכביש הקרוב ביותר, והאוכל מגיע אליו על סוסים. זה כמובן, לא מפריע לבירה (מקמח ערמונים) להיות יותר זולה מאשר בכיכר סאן מישל, אבל זה כבר עניין אחר.

regfuge a sega, הידוע גם כאמצע שומקום.

הו רב חובל, אחי שלי

שאר הטיולים כללו, בין השאר: נהרות ופלגים בינות שיפועים בלתי אפשריים, ארוחות שטח בגבים קטנים ופרטיים, שני אגמים בגובה 1,600 מטר, שיט בספינה (אנחנו נהגנו!) בשמורת טבע ימית שאינה נגישה מהאדמה, המון בירת ערמונים, חצאי גמר המונדיאל בפאבים בכפרים נידחים, ועוד ועוד. את הדרך חזרה עשינו על מעבורת, שזה סוג ספינה גדולה וצהובה שנכנסות אליה משאיות ומכוניות כאילו אין מחר, ששטה כל הלילה ומגיעה בבוקר לצרפת. מי שעשיר מזמין קבינה קטנה עם שירותים ומקלחת, אבל עבדיכם הנאנמים בחרו באופציה הזולה של להתעפץ על הספות של הבר. מי שרוצה לראות, שיסתכל בפיקאסה.

שני על סירה

ועכשיו, מה, מה עכשיו? ביום רביעי אני עולה על מטוס לארץ, עם אפשרות לא בלתי סבירה שאני חוזר באוקטובר לרענון בנושא גבינות ויין. היה נחמד דווקא.