וזהו, בעצם. סופים הם תמיד פשוטים כאלה. לוקחים רכבת מגני לוקסמבורג, עולים על מטוס,  וחוזרים לאכול קוטג'.

היה נחמד בסך הכל. תודה לכל הקוראים הנאמנים (16 אלף כניסות בשנה, מתוכם רק קצת יותר משני שליש של אמא שלי). שני הציעה שנתחיל לכתוב בלוג בצרפתית על החיים בקריית יובל. אני מבטיח לעדכן.

הרי לכם עטיפת המגזין elle, שהוא הגרסה הצרפתית של "לאשה", אם כי יש לשער שדווקא ההיפך הוא הנכון מבחינה כרונולוגית. צילמתי בעצמי את העטיפה בפאב, אז אני מתנצל על האיכות. ולמה זה מעניין? כי הכותרת בסגול אומרת:

אפס תסביכים! עגלגלה, אך שמחה בגוף שלי.

אין לי מה להוסיף.

בזמן האחרון, הביטוי "הזמן האחרון" מקבל משמעות חדשה. בירה אחרונה עם החברה מהמעבדה. מרק אחרון אצל התורכים. ערב אחרון על התעלה. הזמן האחרון בפריז. אתמול קניתי כרטיסיה למטרו בידיעה שאני לא אגמור אותה. אם מישהו צריך שני כרטיסים למטרו שיגיד.

אבל לא רק זה, יש עוד דברים שהם חיינו בזמן האחרון. למשל, שבוע וחצי בקורסיקה, האי שנקרא בפי תושביו L'Île de la beauté, אי היופי. קורסיקה, למי שלא יודע, זה אי קטן ומדהים ליד סרדיניה. האי, שגודלו לא עולה בהרבה על גודלה של נס ציונה ביום חם, מכיל שני מרכיבים גאוגרפיים מרכזיים: ים והרים. היות וההרים גבוהים, והיות והאי קטן, לא נדיר למצוא הר בגובה קילומטר וחצי במרחק חמישה קילומטר מהחוף. זה די מרשים. האי הוא חלק מצרפת לכל דבר ועניין, חוץ מהעובדה שהוא מאוכלס בקורסיקאים, שזה מין שילוב לא מעודן של איטלקים צרפתים ואפריקאים. הקורסיקאים עסוקים רוב הזמן בתיירות, או בהכנת גבינות הידועות – אפילו בצרפת – כמסריחות במיוחד, ואלפי סוגי נקניקים שנחשבים למעדן.

ים והרים וקורסיקה. להמחשה, שמנו מימין למטה סירה.

הגענו חמושים בתיקי גב מלאי כל טוב, מוכנים נפשית, גם אם לא פיזית, לטיול רגלי ארוך ומפרך. את השהות התחלנו בים, באג'אקסיו, עיר הולדתו של נפוליאון, שכל מה שיש להגיד עליה היא שהיא סוג טיפה יותר מוצלח של אילת מאילת, אבל לא בהרבה. לכן, מהר מאוד עלינו להר, לקורטה, עיר הבירה הישנה של קורסיקה שהיא גם העיר היחידה באי שיש בה אוניברסיטה (בקורסיקאית!) וגם מקום שאפשר לצאת ממנו להרבה טיולים.

גב סודי בעמק ליד קורטה.

עיקר העניין היה, כנראה, החבורה הצרפתית שפגשנו שם. שלושה צרפתים ודני אחד שהתחברנו איתם על כוס תה באתר קמפינג באמצע שומקום. לאור ההצלחה של התה, המשכנו לטייל איתם עוד סוף השבוע. וכשאני אומר "אמצע שומקום" אני באמת מתכוון למקום שהוא במרחק יום הליכה מהכביש הקרוב ביותר, והאוכל מגיע אליו על סוסים. זה כמובן, לא מפריע לבירה (מקמח ערמונים) להיות יותר זולה מאשר בכיכר סאן מישל, אבל זה כבר עניין אחר.

regfuge a sega, הידוע גם כאמצע שומקום.

הו רב חובל, אחי שלי

שאר הטיולים כללו, בין השאר: נהרות ופלגים בינות שיפועים בלתי אפשריים, ארוחות שטח בגבים קטנים ופרטיים, שני אגמים בגובה 1,600 מטר, שיט בספינה (אנחנו נהגנו!) בשמורת טבע ימית שאינה נגישה מהאדמה, המון בירת ערמונים, חצאי גמר המונדיאל בפאבים בכפרים נידחים, ועוד ועוד. את הדרך חזרה עשינו על מעבורת, שזה סוג ספינה גדולה וצהובה שנכנסות אליה משאיות ומכוניות כאילו אין מחר, ששטה כל הלילה ומגיעה בבוקר לצרפת. מי שעשיר מזמין קבינה קטנה עם שירותים ומקלחת, אבל עבדיכם הנאנמים בחרו באופציה הזולה של להתעפץ על הספות של הבר. מי שרוצה לראות, שיסתכל בפיקאסה.

שני על סירה

ועכשיו, מה, מה עכשיו? ביום רביעי אני עולה על מטוס לארץ, עם אפשרות לא בלתי סבירה שאני חוזר באוקטובר לרענון בנושא גבינות ויין. היה נחמד דווקא.

שלשום חזרתי מכנס מעולה בריביירה, שהגיע אחרי טיול של שבוע בפרובאנס. (יש תמונות, למי שרוצה, ואולי נכותב על זה מחר או מחרתיים). עכשיו יש שבוע בפריז, ונפרדים מהדירה לטובת אוהל ושק"ש בקורסיקה. אחר כך אני נשאר לסגור פינות במעבדה ושולח אליכם את החצי השני. כך שנשארו לי, נטו, שבועיים בעיר האורות.

והעיר, מצידה, לא נחה. מכיוון שכבר קיץ אבל עוד לא ואקאנס, פרנסי העיר מקפידים לשמח את התושבים בפסטיבלים ואירועים, שמחליפים אחד את השני במהירות מסחררת. לפני שבוע היה חג המוזיקה (מוזיקה כל הלילה בכל העיר) שהתחלף במצעד הגאווה, שנגמר בדיוק כשהתחיל פסטיבל המקהלות על תעלת סאן מרטין. וזה בלי לדבר על המונדיאל.

ואנחנו עומדים מנגד ומסתכלים איך חולפים לנו הימים האחרונים. ואפילו לא עלינו עוד על הלמעלה של מגדל אייפל. כי אין כוח לחכות בתור. נציין שיש לנו חצי צנצנת חרדל, ויש לשער שהיא לא תגמר עד פינוי הדירה ביום חמישי. את בקבוק הפסטיס (ותודה למיכה) הצלחתי לצרוך עד תום בעזרת חברים בכנס, וכרגע אני מתרכז בשלושת מנות הויסקי שנשארו בבקבוק, כך שהחרדל נדחק למקום נמוך.

1) שלשום ישבתי עם החברים על בירה (karmeliet Tripel) וחיכינו לחבר נוסף שאיחר. כרגיל, הקנטתי אותם בשאלות כמו "למה את חוגגים את השמונה במאי, יום הנצחון במלחה"ע השניה? לא שמתם לב שהפסדתם?", והם ענו לי דברים בסגנון "ומה היה בדיוק בשמונה במאי 1945 בישראל? ארבעה יהודים עם חמור ושלושה מליון ערבים? הייתם קולוניה בריטית ועכשיו אתם קולוניה אמריקאית. לך תשתלט על ספינות טורקיות" ועוד כהנה וכהנא דברים מסוג זה. ואז הגיע החבר וסיפר על הבחינה שכרגע נודע לו שהוא עבר את השלב הראשון שלה. הבחינה, שנקראת אגרגסיון, היא בחינת מיון קשה ותובענית. מי שעובר אותה זוכה להיות, שימו לב, מורה בבית ספר (או בשנה ראשונה של תואר ראשון). הנבחנים צריכים להפגין בקיאות בפיזיקה, כימיה ומתמטיקה, כמו גם להיות מוכשרים בהוראה. הבחור עבר את המבחן הכתוב, ועכשיו הוא מחכה למבחן האוראלי, שבו יש לו 50 דקות להכין שיעור על נושא שניתן לו במקום. זה מבחן יוקרתי, ורוב מי שעובר אותו בא מהאקול נורמל סופרייר, אחת מהאוניברסיטאות הנחשבות בצרפת. שמעתם נכון, הם יוצאים מהאוניברסיטה הכי טובה בצרפת, והולכים ללמד בבית ספר. אולי זה קשור לעובדה שהמשכורת של מורה שעבר את המבחן הזה מתחילה מאלפיים יורו לחודש בתחילת הקריירה, וצומחת עד ל3000-3600 אחרי שלושים שנות ותק. (משכורת של מורה שלא עבר את המבחן נמוכה בכ 16%). אני, לעומת זאת, גם רוצה ללמד בשנה הבאה בבית ספר, ואני לא צריך לספר לכם כמה שונה תהליך המיון, שלא לדבר על המשכורת.

2) מכירים את וליב, פרוייקט השכרת האופנים של עיריית פריז? זה שמאפשר לתיירים ולתושבי המקום להתנייד בעיר ביעילות, וכמעט בחינם? אם לא, אז תכירו, כי זה באמת אחד הדברים הכי שימושיים ומדהימים בעיר הזאת. בעוד שבלונדון כל פעם שאתה מעיז לנשום ליד הטיוב לוקחים לך פאונד וחצי, פה תיירים יכולים לנסוע לאן שהם רוצים וכמה שהם רוצים בחמישה יורו לשבוע. בכל מקרה, אנשי פריז חשבו לעצמם "היי, אם זה עובד ברמה המוניצפלית, למה שזה לא יעבוד בארצית?", והקימו פרוייקט דומה מאוד, רק עם מכוניות. זה נקרא autopartage ("להתחלק באוטו") וזה סוג של חברת השכרה קטנה, שבה אתה משלם דמי מנוי ויכול לקחת אוטו מתי שאתה רוצה ולכמה זמן שאתה רוצה. יש כל מיני מודלים לתשלום, וזה לא מאוד זול, אבל הרעיון פשוט מגניב. אופניים לכולם, סידור רכב, רק חסרים רפת וחדר אוכל וזה יהיה קיבוץ.

3) יש עוד דבר אחד בפריז שקשה להתחרות איתו בארץ:

נ.ב.
הבלוג יוצא לחופשה מרוכזת בת שבוע בפרובאנס. ימותו הקנאים.

עדי נפרדת מפריז. רק טיפה לפני שגם אנחנו נצטרך. לומדת פה מוזיקה בסורבון, ואף פעם לא מוותרת ליוחאי על "מי האיש" בשני קולות.

ביום שני 31.5, היו לי שני מבחנים אחרונים. יצאתי בשמונה בערב מהסורבון ברגל הביתה, כנראה בפעם האחרונה במתכונת הספציפית הזאת, וכך התחיל לו מסע הפרידה שלי מפריז. בכל יום מרגישה עוד קצת את הסיום המתקרב של השנה הארוכה והמורכבת הזאת, מוערכת ובכלל לא מובנת מאליה.

עוזבת את פריז… את הכבדות האינטימית העוטפת והמגוננת, מתערבלת עם תחושות בדידות וזרות, עם חרדות ופחדים מתמידים לא להבין ולא להיות מובנת. את תחושת ההישרדות היומיומית. את הגעגוע העמוק המלווה חיים בסביבה מוכרת – תחושה שתעלם באחת עם השיבה לישראל. את הדירה היפה שלי. את ההליכות האינסופיות בשבילים שהפכו להיות מוכרים ובו זמנית חדשים ומרגשים כל פעם מחדש. את האנונימיות, מקלה ומכאיבה כאחד. את ארוחות השישי עם יוחאי ושני. את החיים עם נטע. את התכתובות המרגיעות עם אריק, בירה עם עדן, וצעידות הביתה עם עדן וגורדי. את יניב ולילי ויעל. את המסדרונות האפלוליים של הסורבון, שפעם כ"כ הרשימו אותי והיום למדתי (כמעט) לתעב. את PROMOD ואת H&M הפריזאיים. את רחוב רוקט. את השוק בבסטיי. את בתי האופרה שלא הרביתי לפקוד לצערי. את הגיחות החטופות אך מאווררות לערים אירופאיות אחרות. את הביקורים בישראל ("עכשיו נוסעים הביתה הלוך-חזור"). את הנוטר דאם שמרשימה אותי בכל פעם מחדש. את הסאקרה קר והתצפית המדהימה על הצפיפות הפריזאית המיוחדת. את האירוח הבלתי פוסק, לטוב ולרע. את שפע המאפים, הטארטלטים, המקרונים והגבינות עתירות השומן, בזמינות מתמדת. את הרובע הלטיני. את בית הקפה הפריזאי שלי ברובע ה-11. את הקפה הצרפתי המזעזע. את הרביצות ברחבה של מרכז פומפידו עם גלידת Amorino. את רחוב ריבולי. את הסיין. את האייפל (תמיד נמצא איפשהו ברקע). את הרחבה של הלובר עם הפירמידה (כ"כ יפה בעיניי). את הבירוקרטיות הצרפתיות (אין דברים כאלה). את פאי הלימון המטורף במארה. את החורף האירופאי (וגם את האביב והסתיו והקיץ). את הבחורות עם חצאיות קצרצרות, גרביונים שחורים ונעלי אוקספורד. את הידיעה הברורה, בכל רגע נתון, שבחוץ יש פריז..

אז תשמעו מה קרה לי אתמול. הלכתי לראות סרט (גרוע) ולפני הסרט הייתה פרסומת תיירות לישראל. היו תמונות של בחורות בביקיני משתזפות על החוף, ורשימת האטרקציות שיש לנו: מצדה, ירושלים, ים המלח (?), נצרת (??), נתניה (??!??), וכיוב'. אמרו שאפשר ללכת לכל המקומות האלה או לחלופין סתם להתפנן על החוף. זה הסתיים עם הסיסמא המוחצת Israël, Partez plus loin que prévu (ישראל, סעו רחוק יותר ממה שתכננתם). הקהל סביב גיחך. גם אני.

(לעומת זאת, מאז המרמרה כבר אכלתי פעמיים מרק אצל התורכים, והם נחמדים כתמיד, והאישקמבה טעים כתמיד).

יפים הימים בפריז. השמש חזקה אבל לא מדי, הטמפרטורה מדגדגת את השלושים מלמטה, האור נעים ורגוע. הגנים הציבוריים שטופי השמש מלאים תמיד בצרפתים (וצרפתיות!) משתזפים (משתזפות!) ומפקנקים, זקנים שמשחקים פטאנק ושותים פאסטיס, ותיירים שמסתכלים במפות שלהם בדרכם למקום הבא שבו יקחו מהם עשרים יורו על חתיכית גבינה מותכת על תפוח אדמה מאודה ומלפפון בחומץ.

ביום אחד שכזה, יצאתי מהמעבדה בשבע בערב. היות ושני עבדה עד מאוחר, והיות ובשבע בערב יש עדיין עוד שלוש שעות של אור (!!), החלטתי לשתות בירה קטנה ברחוב סאן מישל. בדרך, ראיתי עשרות שוטרים חֲגוּרים ואֲפוּדַים שסגרו את הרחוב ועטו ארשת רצינית. לפרובינציאלים מבינכם שאינם מתמצאים בגאוגרפיה של פריז, אומר שזה הרחוב שמחבר את גני לוקסמבורג לנוטרדאם, או במילים אחרות, הצנטרום של הפיילה. הסיבה לחסימת הרחוב, כפי יכולתם לשער, הייתה הפגנה של כמה עוכרי-ישראל, חלקם הגדול מבני דודינו וחלקם הקטן בני דודים של מישהו אחר. יש לומר שגם חלקם הגדול לא היה גדול מאוד. למעשה, יש לשער שהיו שם אפילו פחות מפגינים מבהפגנת השמאל הלאומי הי"ד. בערך מאתיים איש ואישה, הולכים בסאן מישל וצועקים כל מיני דברים אל ההמון שעסוק בלאכול את הקוראסון שלו. פנינים נבחרות :"Etat D'Israël! Etat Criminelle!" (מדינת ישראל, מדינה פושעת), "Israël! assasin!" (ישראל רוצחת) וכיוצא באלה. שום דבר שלא תוכלו לשמוע באוניברסיטת תל אביב (שייח-מוניס). בכל מקרה, כעיתונאי חוקר, ניגשתי מיד למחלקי הפליירים כדי לראות מה כתוב בפלייר. אל תשאלו. מסתבר שיש איזה פלשתיני עם אזרחות צרפתית שכלוא במרתפי השב"כ ולמה מדברים כל היום על גלעד שליט (שגם הוא בעל אזרחות צרפתית) ולא על הפלשתיני? מה שמראה לכם שיולי אדלשטיין הוא לא היחיד שגרוע בלעשות הסברה.

מכיוון שעדיין הגיעה לי בירה (היה לי מבחן באותו בוקר) עמדתי בכיכר המזרקה, חוכך בדעתי אם לחכות שיהיו מכות ולדחות את הבירה, או לקנות בירה בכיכר הכי יקרה בעיר. בינתיים ניגש אלי איזה עובר ושב ושאל על מה המהומה. אמרתי שנגד ישראל. הוא צחק ואמר "באמת? מפגרים." כך המתנו שנינו לאקשן, אבל בסוף ההפגנה התפזרה בקול ענות חלושה. ולכל מי שדאג, שתיתי בירה, וגם פאסטיס, והמלצר גם חילק בוטנים.

גם בלימודים רוב האנשים פשוט אדישים לגמרי. ומי שלא אדיש חושב שזה אכן לא מנומס להשתלט על אוניות באמצע הים אבל שזה עדיין יותר טוב מחמאס. התגובה הנלהבת ביותר היתה של הבולגרי, משהו בסגנון "ככה יורדים לספינה? אחד אחד? והולכים מכות כמו חוליגנים? חשבתי שאתם הצבא הכי חזק בעולם!".

לסיכום, ממה שראיתי פה, לאף אחד לא אכפת. באמת. אתם יכולים להרגע. כיבוש זה סבבה.

נ.ב.
עוד דחיפה קטנה למוראל הלאומי:

לאחר לחצים רבים, הרעבות, הצלפות והתעללויות חוזרות ונשנות (הן פיזיות והן מילוליות) במהלך חקירות שנערכו במרתפי הגאר דה לסט (Gare de l'est) בהן נדרשנו לכתוב בבלוג תמורת שטחים, או לכתוב בבלוג תמורת שלום, או לחלופין להודות שמכינת רבין הינה מכינה טובה יותר ממכינת מיצר, הניפה משפחת שמעון את הדגל הלבן ונכנעה ללחץ מהפכת המידע האלקטרונית תמורת מעט מידע על מבנה הנימים של העלים…

אז ככה,

הכל התחיל בהרצאה של יוחאי*: "בעל מפעל של יותר מחמישים עובדים מחויב לספק להם מקום לאכול בו ארוחת צהריים, זה חלק מהתנאים שלהם כעובדים… יש חוק שמחייב את האיכרים שרוצים לייצר גבינות קממבר להחזיק עד שישים פרות ולא להפיק יותר מכמות מסוימת של גבינות (כנראה שזו הייתה גבינה אחרת אבל זה השם היחיד של גבינה צרפתית שאנחנו זוכרים וגם כאן נאלצנו להיעזר באינטרנט**)".
משם כבר התפתחו להם העניינים לויכוח סוער בנוגע לאורחות חייו של העם הצרפתי (אגב, כשהמשפט מנוסח בצורה הזו, הוא די מזכיר את הבדיחה על אורחות החיים בכפר הערבי [אנחנו מניחים שכולם כבר מכירים אותה] אבל בכל זאת, לאלו מכם שפספסו או צריכים רענון – "קם בבוקר, דופק חומוס, דופק זעתר, הולך לעבודה, דופק חומוס דופק זעתר, הולך לישון" … אז אותו הדבר רק עם גבינה ויין. ולעבודה הוא נוסע במטרו  במקום בסובארו חומה שנת 89.

אבל נחזור לנושא שלשמו התכנסנו (בבלוג כמובן, תחי המדיה הוירטואלית) אם היינו נדרשים לסכם את תובנות השבוע למשפט אחד, היינו בוחרים במשפט – "זה לא בדיחה, ולא סתם עוד שורה בלונלי פלאנט, החברה האלה אשכרה סוגרים את החנויות בצהריים לסיאסטה של שעתיים וחצי, סוגרים את כל המסעדות ב22:00 אפילו שהשמש עדיין לא שקעה ובימי שני הם עובדים עד 12:00 בצהריים כי היה להם סוף שבוע ארוך. אבל יש להם כלכלה חזקה…"

עכשיו כשחושבים על זה, זה מתחבר לתופעה אחרת שקיימת אצל הצרפתים. תופעת הארכת המילים. ככה"נ התופעה נובעת מהצורך לייצר עיכוב או DELAY, למי שיבחר, אצל הקורא. העיכוב בא כמובן במטרה לאפשר לכותב לצאת לסיאסטה בלי הפרעה. אחרת למה להם לכתוב את המילה רנו בצורה הבאה: Renault. שבע אותיות!!! יותר מכפול מהצורה העברית. וזה עוד כלום לעומת המילה בגט Baguette, שמונה אותיות!!! אין לזה שום הסבר אחר מאשר הרווחת זמן במטרה להיכנס לWEEKEND או לסיאסטה (הקודם מבין השניים). ומשם מה שנקרא: לך דבר עם הטורקי במרקייה.
בכל אופן אם יוצא לכם במקרה לשחק איש תלוי עם צרפתי, אז מן הסתם עדיף לכם לשחק בעברית ולא בצרפתית…

אבל אחד הדברים שבאמת התרשמנו מהם בצרפת הוא גאוות היחידה של העם הצרפתי. מבחינתם כל אדם שבא במגע עם התרבות הצרפתית מחויב בהיכרות בסיסית עם התרבות הצרפתית. בין אם מדובר ברמת העשייה של הבגט (או בצרפתית Baguetteeeeeeeeeee) או בסוג היין אותו הוא שותה. הרי כל תייר, אשר רוצה להנעים את חיכו במעט יין מן השאטו המקומי, מן הראוי שיהיה באמתחתו אטלס כרטא המכיל את המפה האקולוגית והגיאלוגית של צרפת, בדגש על גידולי הגפנים השונים נכון לשנת ביקורו בצרפת. אלמנטרי ממש.

ומעבר לאלו היינו בבלואה ביומיים של התענגות קולינארית אשר נקטעו ברשעות ע"י סיור בטירת שאמבור אשר בעמק הלואר (Château de Chambord). סיור שהחל כחוויה תיירותית והסתיים במסדר בושה של נהגת האוטובוס (אשר מינתה את עצמה למדריכה – and she doesn't even getting pay for it). למזלנו הגענו בזמן לאוטובוס…

וגם בטיול מדהים בחופי נורמנדי.

אבל האמת, אין מה להגיד, אין על אייפל…

השמעונים (או בצרפתית la shimoneeeeeeeeeeeeeeeeeeee )

נ.ב
אלור דאנס (alors on danse – למי שלא מכיר אחד הלהיטים החזקים ביותר בצרפת נכון לביקורינו – מומלץ !!!)

___________
* העורך. העורך
** הגבינה היא רוקפור והפרות הן כבשים. זה כל כך מסובך למצוא את זה באינטרנט.

(הערה בסוגריים: יש כזה דבר, ערבים שמשיים. יותר מזה – ערבים טובים הם ערבים שמשיים. פעם התלוננתי שהזריחה מאחרת וקשה לי לקום בבוקר? אז עכשיו הזריחה מאחרת וקשה לי לצאת מהמעבדה בערב. השמש עושה טובה כשהיא שוקעת בתשע וחצי בערב, והאור ממשיך עוד חצי שעה אחרי)

כאמור, גדות התעלה בערבים שמשיים תמיד הומים וגועשים, והמוני צעירים נמרצים שותים יין ואוכלים נקניקים, מדברים ומפלרטטים, מעשנים ומצחקקים, וכל כך יפה ושמח וקייצי שאין לך ברירה אלא לתהות מה היה קורה אילו גם בתעלה שלנו היו כל כך הרבה אנשים ב 73'. במיוחד אם היו מוכרים שם בירה מהחבית בכוסות פלסטיק. נו מילא, לא בוכים על תינוק שנשפך. בכל מקרה, מכיוון שכל כך מגניב שם, ומכיוון שהתבטל לשני שיעור ערב, החלטנו לצאת אל העם ולהנות מזיו השמש.

ההחלטה לצאת, אגב, הגיעה עם סיום תכנונו הדקדני של הטיול בריביירה, שיתרחש אי"ה בתחילת יוני. בתכנית: רכבת לניס, משם לאקס אן פרובאנס, רכב ליומיים בפרובאנס ודרום ארדש, ורכבת לילה ממרסיי לפאריז. הרכבת, כמובן, מיועדת רק לאלה מאיתנו שלא נשארים בריביירה לטובת כנס מדעי.

אבל לא על זה מדברים. מדברים על לשתות בירה על גדות התעלה. אחרי שנגמרה לי הבירה, שמענו במרחק הלמות תופים וגיטרה, ושירת נשמה אפריקאית. מיד הלכנו לברר מה קורה, וראינו שלושה שחורים ושני לבנים וכמה נספחים יושבים ומג'מג'מים להנאתם. בהחלטה של רגע, קפצתי הביתה להביא את הגיטרה והמפוחית (וסיידר התפוחים האלכוהולי שהשמעונים הביאו מנורמנדי), ומשם אתם יודעים איך זה ממשיך. בשתי מילים: היה גדול. שני נתנה שני סולואים (אחד מתי כספי, אחד קילפתי תפוז), ובשלב מסויים הלכה לישון. השאר המשיכו עד שתיים בלילה. ואגב, בניגוד למה שמסופר בשיר, בא שוטר אבל הוא דווקא לא גירש אותנו וזה הכל, אלא חייך והרשה להמשיך לנגן. היו חיפושיות, בוב מארלי, הפוליס, כל מיני דברים ג'אמאיקאנים שלא הכרתי (השחורים הם במקור ממארטיניק וגואדלופ), ולסיום גם שיר רגאיי צרפתי שלמדתי תוך כדי ריצה. הוא מספר בשפה רזה ובמשקל יאמבי על הבעיות שחווה האני המספר בגידול גידולי שדה, על כך שהבננות והתפוזים והכרישה לא גדלים אצלו, ובעצם שום דבר אחר לא גדל, פרט לעשב מסויים. ואם הוא כבר גדל, לא חראם?